החלטה בתיק בש"פ 6251/11

א.        ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט משה יועד הכהן) מיום 30.8.11 בתיק עפ"ג 39855-08-11, בה נדחתה בקשת המערער לעיכוב ביצוע המאסר שהושת עליו במסגרת החלטת בית המשפט לתעבורה בירושלים (השופט ד"ר טננבוים) מיום 7.7.11 בתיק גמ"ר 2212-06-10. עניינו של התיק גרימת מוות ברשלנות.

רקע והליכים

ב.        נגד המערער, יליד 1979, הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של גרימת מוות ברשלנות ונהיגה במהירות מופרזת. לפי כתב האישום בו הורשע בתחילה, נסע המערער ביום 11.3.10 במהירות של 70 קמ"ש במקום בו המהירות המותרת 50 קמ"ש. בנסיעתו, החל המערער לעקוף משמאל רכב שהיה לפניו, וכשעמד להשלים את העקיפה ולחזור לנתיב הימני פגע חזיתית בהולכת רגל (להלן המנוחה) שהחלה לחצות את הכביש קודם לכן משמאל לימין, וגרם למותה.

ג.        בהרשיעו את המערער ביום 2.1.11, ציין בית המשפט לתעבורה, כי עיקר המחלוקת היא בשאלת הכיוון שבו חצתה המנוחה את הכביש. לטענת המערער, המנוחה חצתה את הכביש מימין לשמאל, ועל כן לא היה באפשרותו להבחין בה בזמן כדי למנוע את התאונה. בית המשפט דחה את טענתו על סמך מספר ממצאים: עדות נביל עלמי, עד ראייה שהעיד כי ראה את המנוחה מייד קודם לכן חוצה את הכביש לצד השמאלי; בוחן התנועה שקבע חד משמעית כי המנוחה חצתה את הכביש משמאל לימין, על סמך הנזק שנגרם לרכב המערער; ואחיין המנוחה שהעיד, כי המנוחה הלכה לבקר את דודתו המתגוררת מן העבר השני של הכביש. כן קבע בית המשפט, כי אין לקבל את עדותו של עד נוסף ושמו מחמוד אבו אלהווא, שלדבריו הבחין ממרפסת בניין צמוד כי המערערת חצתה את הכביש מימין לשמאל; זאת, כיון שהיסס בעדותו וכיון שנפלו סתירות בין הודעותיו במשטרה לעדותו בבית המשפט. אשר למהירות בה נסע המערער, נקבע על בסיס מספר ממצאים ובהם חישובו של בוחן התנועה, כי נסע כ-70 קמ"ש. אשר לשדה הראייה נקבע, כי זה היה מספיק כדי לאפשר לעורר, חרף נהיגתו במהירות מופרזת, להבחין במנוחה ולבלום טרם פגע בה. בגזרו את דינו ביום 4.1.11 נתן בית המשפט לתעבורה דעתו לכך, שפעולותיו ברשלנות של המערער הביאו לקטילת חייה של המנוחה, וכי האינטרס הציבורי מחייב ענישה משמעותית בשל כך. כן ציין בית המשפט כי לעורר 39 הרשעות תעבורה קודמות, ואף שרובן טכניות יש לייחס לכך משקל לחומרה. מנגד, התחשב בית המשפט בנסיבות חייו הקשות של המערער, שנכנס לחובות כבדים בעקבות התאונה לאחר שנאלץ לחסל את עסקו. על כן, גזר עליו בית המשפט עונש של שנתיים מאסר בפועל, פסילה למשך 20 שנה ומאסר על תנאי למשך שבעה חודשים.

ד.        ערעורו של המערער לבית המשפט המחוזי (תיק עפ"ת 14289-02-11) התקבל חלקית, במובן זה שזוכה מעבירת נהיגה במהירות מופרזת. בית המשפט קבע ביום 29.6.11, כי בית המשפט לתעבורה שגה בהסתמכו על בוחן התנועה לעניין הנהיגה במהירות מופרזת, שכן הממצאים שבידו לא היו מתאימים כדי לקבוע כן; על כן זוכה המערער מעבירה זו. הרשעתו המערער בעבירת גרימת מוות ברשלנות נותרה על כנה, בנימוק כי העובדה כי המנוחה חצתה את הכביש משמאל לימין איפשרה לו די זמן כדי להבחין בה ולמנוע את התאונה - למעשה, כיון שהתקבלה טענת המערער לפיה לא נהג במהירות מופרזת, אף היה לו יותר זמן להבחין במנוחה; משלא עשה כן, נהג ברשלנות ובכך גרם למותה. בית המשפט המחוזי החזיר את התיק לבית המשפט לתעבורה לשם גזירת עונשו של המערער מחדש. בית המשפט לתעבורה קבע ביום 7.7.11, כי יש לקבל את טענת המערער לפיה מדובר ברמה נמוכה יותר של רשלנות מאשר כפי שנקבע בהרשעתו הראשונית, ועל כן הופחת עונשו ל-18 חודשי מאסר בפועל, 20 חודשי פסילה ו-5 חודשי מאסר על תנאי. נקבע כי המערער יתייצב למאסרו ביום 4.9.11.

ה.        ביום 30.8.11 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת המערער לעכב את ביצוע גזר הדין שניתן בבית המשפט לתעבורה עד שתינתן החלטה בערעורו הנוסף. נקבע, כי העונש שהושת על המערער אינו חורג לכאורה מרף הענישה בעבירה בו הורשע, ואף אם יוקל ענשו לאחר שיתחיל לרצות את מאסרו בפועל, לא נראה כי יהיה זה באופן שייתר את ערעורו. עוד נקבע, כי ערעורו של המערער על עצם ההרשעה אין בו כדי לעכב את ביצוע גזר הדין, שכן בית המשפט, בערעור הקודם, כבר שמע את טענותיו לעניין זה וקבע אשר קבע.

הערעור והדיון

ו.        ערעור זה מוגש על החלטת בית המשפט המחוזי לדחות את בקשת המערער לעיכוב ביצועו של עונש המאסר שנגזר עליו בבית המשפט לתעבורה. לטענת המערער, ברצונו להגיש בעתיד בקשת רשות ערעור לבית משפט זה בתיק העיקרי, ועיקר הטעמים אותם מעלה בערעור זה הם טעמים לגופה של רשות הערעור העתידית. טענתו העיקרית של המערער היא, כי שגו הערכאות הקודמות בקביעתן העובדתית לפיה המנוחה חצתה את הכביש מצד שמאל לצד ימין. אשר לעיכוב הביצוע נטען, כי יש סיכויים גבוהים שהמערער יזוכה מביצוע העבירה (אולם ככל הנראה אך לאחר בקשת הרשות לבית משפט זה), וכי אינו מסוכן כיון שאינו נוהג בזמן הפסילה, ועל כן אי קבלתה של הבקשה לעיכוב ביצוע תייתר את ערעורו, ולמעשה את רשות הערעור העתידית.

ז.        עו"ד טקו טען למערער בדיון, כי שולחו מבסס עמדתו על הטענה שהמנוחה חצתה את הכביש מימין לשמאל, ועל לוח הזמנים הכרוך בכך. עוד ציין, כי הוא משליך עיקר יהבו על בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. לשיטתו, אין חשש להימלטות מאימת הדין, וערעור בבית המשפט המחוזי יישמע ביום 27.9.11 ואולי אף יוקדם. נטען עוד, כי שיקולי צדק תומכים בעיכוב הביצוע.

ח.        עו"ד לינדר טען למדינה, כי בית המשפט המחוזי שקל בהחלטה מנומקת את השיקולים הנכונים; הערעור על הכרעת הדין כבר נדחה ועתה מדובר בגזר הדין, שהערעור עליו קבוע בחודש זה, ואין חשש לריצוי עונש שלא היה מקום לרצותו. עוד נאמר, כי בקשת רשות ערעור לעניין הכרעת הדין שתוגש בעתיד אינה עילה לעיכוב ביצוע, מה גם שסיכוייה נמוכים - שהרי עניינה נושא עובדתי: האם חצתה המנוחה את הכביש משמאל לימין או להיפך, ובית המשפט המחוזי קבע שהפגיעות בגופה היו מימין, קרי, עברה משמאל לימין; השיקול הגובר איפוא הוא אפקטיביות האכיפה הפלילית (אציין כי טענת המבקש היא שצולם לאחר המוות רק פלג גוף עליון של המנוחה בעוד הפגיעה היא בירך).

הכרעה

ט.        לאחר העיון ראיתי מקום להיעתר לערעור. הטעם היחיד - ואדגיש, היחיד - הוא קרבת מועד שמיעתו של הערעור, בעוד כשלושה שבועות, קרי, מראית עין. כידוע הלכת שוורץ לעניין עיכוב ביצוע (ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל פ"ד נד(2) 241) כוללת פרמטרים שונים המחייבים איזון ספציפי לנסיבות המקרה. כנגד הטעמים שהסביר בית המשפט המחוזי מקובלים עלי כשלעצמם. אכן, אשר לעיצומו של ערעור, כרגע אין עומדת על הפרק במהות בבית המשפט המחוזי הכרעת הדין אלא נבחן גזר הדין בלבד, לאחר שנושא הכרעת הדין טופל בבית המשפט המחוזי בגלגול הערעורי הראשון. הסיכוי לפסק דין בערעור, אשר יש להניח כי לא ירחק, אשר יצמצם את העונש (אשר הופחת - כאמור בבית המשפט לתעבורה מ-24 ל-18 חודשי מאסר בעקבות קבלתו החלקית של הערעור על הכרעת הדין) אינו פשוט והמשוכה גבוהה, ואף אם נניח כי יופחת במידה מסוימת, עדיין לא יתייתר הערעור או ייפגע תוקפו משמעותית. ואולם, גם כיון שמדובר ב-18 חודשי מאסר, תקופה גבולית מבחינת עיכובי ביצוע "רגילים", וכיון שהערעור כה קרוב, החלטתי לעכב. אציין כי החלטתי נתקבלה לא בלי התלבטות, וחרף נטייתי הראשונית.

י.        אך אטעים כאן כדי להסיר ספק: לא אוכל להלום את הטענה כי יש לעכב ביצוע בגלל בקשת רשות ערעור עתידית בתיק העיקרי. ככלל, בקשת רשות ערעור שבצדק ציין בית המשפט המחוזי כי היא ניתנת במשורה, אינה מהוה עילה לדחיית ביצוע אלא במקרים חריגים שמסופקני אם המקרה דנן, הנאבק בקביעות עובדתיות, הוא בקהלם, בלא שאטע מסמרות (ראו לעניין עיכוב ביצוע משהוגשה בקשת רשות ערעור למשל רע"פ 751/07 חנאי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 9936/05 זריהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). 

על הזכות לערעור בגלגול שלישי בתיקי עיכוב ביצוע

יא.      בשולי הדברים אעיר הערה שגם נדרשתי אליה בדיון באולם בית המשפט. תיק זה ותיק נוסף שנידון בפניי באותו יום עוררו בי את השאלה, באשר לעיכוב ביצועו של פסק דינו של בית משפט השלום, האם לא היה מקום להשלים, על דרך ההקבלה, את מלאכת המחוקק בתיקון מס' 8 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996, כך שגם לעניין עיכובי ביצוע של מאסר בפלילים לא יהיה ערעור בגלגול שלישי בזכות, כפי שפורש על פי רוב המצב המשפטי הקיים. כידוע, בתיקון מס' 8 הנזכר נקבע, בעקבות המלצת הועדה המייעצת לעניין סדר הדין הפלילי ודיני ראיות בראשות חברתי השופטת מרים נאור, כי ככל שהמדובר בהליכי מעצר - בהם נהנה כמובן העצור מחזקת החפות - לא תהא עוד זכות ערר בגלגול שלישי, אלא רשות ערר בלבד, בדומה להליך פלילי עיקרי, וכאמור בדברי ההסבר להצעת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) (תיקון מס' 8) (ערר שני ברשות והארכת מעצר או חידוש), תש"ע-2010 הצעות חוק הממשלה תשע"א, 1240:

לפי המצב המשפטי הנוהג, מסורה לצדדים בהליך הפלילי העיקרי זכות ערעור אחת בלבד; הערעור השני על החלטה שהתקבלה בערעור הוא ערעור ברשות ובמקרים חריגים כאמור בסעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט ]נוסח משולב[, התשמ"ד-1984. מוצע להחיל מצב זה הנוהג ביחס להליך העיקרי, גם לעניין ערר על החלטה הנוגעת למעצר.

לעומת זאת נותרה - אולי בודדה או במיעוט מזהיר במערכת הפלילית - הסוגיה של ערעור על עיכוב ביצוע בגלגול שלישי, שבה השתרש כאמור הנוהג לראות בו ערעור בזכות, אף כי הסוגיה לא הוכרעה עד תום. הבסיס הנורמטיבי הוא בסעיף 87 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד-1984, שעניינו דחיית ביצועו של עונש, ונאמר שם בס"ק (ד) כי "החלטת בית המשפט לפי סעיף זה ניתנת לערעור". נזדמן לי להידרש לכך בע"פ 4650/08 ברנס גוליה נ' מדינת ישראל (לא פורסם), שם ציינתי כלהלן:

"אזכיר, כי השאלה המשפטית של ערעור שני (גלגול שלישי) לפי סעיף 87(ד) לחוק העונשין תשל"ז-1977 נותרה בעמימות מסויימת לאורך השנים. סעיף 87(ד) קובע, כי "החלטת בית המשפט לפי סעיף זה ניתנת לערעור", והכוונה היא לערעור על החלטה בעניין עיכוב ביצועו של עונש. סעיף 87 הוא מסלול מקביל למסלול הערעורי, ועוסק הוא אך בשאלת עיכוב הביצוע בלבד (ע"פ 1100/91 מדינת ישראל נ' ג'עפרי, פ"ד מז(1) 418; בש"פ 1835/93 קלוין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 101; בש"פ 1867/92 ברזל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.4.92); רע"פ 10632/04 קלפה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.5.05))... שאלה יפה היא איפוא אם יש מקום לערעור בגלגול שלישי, זכות שאינה עולה מלשון הסעיף 87(ד)..."

סברתי באותה החלטה, כי הסוגיה ראויה לדיון לעת מצוא בהרכב שלושה; אך משפעל המחוקק בעניין ערר בגלגול שלישי, דומה שראוי לשקול להחיל את פעלו גם בעניין דנא. קרי, אף בהנחה של זכות ערעור כיום בגלגול נוסף לעניין עיכוב ביצוע, לטעמי ראוי עתה כי המחוקק ישלים מלאכתו ויבהיר נושא זה, בהקבלה לאשר עשה לעניין עררי מעצרים, ואולי אף מקל וחומר, שהרי כאן - בעיכוב ביצוע - עסקינן במי שאינו נהנה עוד מחזקת החפות. יש לזכור, כי מדובר בגלגול שלישי, שכן בית משפט השלום נותן תחילה דעתו למועד ההתיצבות, ולעתים קרובות דוחה אותה לתקופת התארגנות או מטעמים אחרים; בית המשפט המחוזי בערר מכריע לפי סמכותו, ואז מונח התיק לפתחנו. סבורני כי אין עניין זה שונה מתיקים עיקריים או מתיקי מעצרים שבהם גלגול שלישי הוא כיום ברשות בלבד. נזדמן לי לומר זה לא כבר (בש"פ 6003/11 טהא נ' מדינת ישראל (לא פורסם)):